כשבניתי את האתר שלי (יותר נכון בתי ובן זוגה כפרה עליהם)
המשפט הראשי שהופיע בכניסה לאתר היה – "אפילציה, הפתרון המושלם לעור חלק ונקי".
הסיפא של המשפט הזה אומר בעצם ששיער = לכלוך והוא הרגיש לי לא נוח, עד כדי כך
שהדיר שינה מעיני, ממתי שיער נשי הוא איכס או לכלוך?

כדי להתחקות אחרי תהליך היעלמות השיער הנשי, אני מזמינה אתכם להיכנס למנהרת הזמן
(של דאג וטוני אם אתם עתיקים כמוני), לכיוון מצרים העתיקה ולהרגלי המריטה שלהם.
אידאל היופי של המצרים היה חלק, המצריות, בעיקר מהמעמד הגבוה, מרטו את שיערן בעיקר כדי
להיפטר מטפילים וכינים ולשם כך הן השתמשו באבני צור לשייף את השיער, תער עשוי ברונזה או פינצטה.
טקסטים מתקופת האלף השני לפני הספירה מגלים מתכונים עתיקים של תערובת של שרף, שומן ועוד
מרכיבים, המצרים – עשו שעווה.

אידאל היופי הזה לא פסח על האמהות התנכיות שלנו, המצרים למשל התפעלו מיופיה של שרה והיא נלקחה
אל פרעה – וכנראה ששרה תאמה את סטנדרט הטיפוח החלק של המצרים.
רבקה, לאה ורחל, גדלו במסופוטמיה, וגם שם הנשים נמרטו כהלכה.
כתובת ממסופוטמיה מספרת שהמלך דרש שהנשים המובאות אליו יהיו "נקיות וחלקות" (בלי שיער מיותר, כמובן).
וגם שמן המור המתואר במגילת אסתר היה בכלל שמן להסרת שיער,
כן גם אסתר של המגילה הייתה חלק ממועדון "החלקות" של התנ”ך.
ומי שמרה על המראה הטבעי? מלכת שבא, בבואה לבקר את שלמה המלך מצא שלמה דרך להציץ מתחת לשמלתה…
מלכת שבא חשפה שוקיה לעברו ונגלה לו שיער ברגליה. והוא אמר לה: "יפייך יפי נשים ושערך שיער גבר,
והשיער נוי לגבר וגנות לאישה”. מלכת שבא זוהתה כבר אז כפמיניסטית – היא היתה מלכה בזכות עצמה ולא היתה
חייבת את מעמדה לגברים כפי שאסתר נזקקה.

שעירות = פרימיטיביות: בספרו של דארווין “מוצא האדם” מ-1871 שיער גוף נקשר לצורת חיים פרימיטיבית יותר.
בתוך השיח האבולוציוני הזה, גברים היו אמורים להיות שעירים ונשים חלקות. כך, שיער גוף הפך למאפיין של נחיתות
אצל נשים, וחוקרים מסוימים אף טענו ששיעור יתר שכיח יותר אצל נשים הלוקות בנפשן – אני מכירה אנשים שעדיין
מצטטים את הטענה האווילית הזו.

מעוניינות לקרוא עוד?…  דלגו לחלק ב'