מעולם לא הייתי אדם חומרני, טוב לי עם מה שיש לי.
יש לי דירה ממוצעת נאה למדי, כלים נאים, בן זוג נאה והרבה עציצים.
מכונית קטנה שלא שותה הרבה בנזין שלוקחת אותי מנקודה א' לנקודה ב'.
כשאני רוצה, אני טסה לברצלונה לבת שלי ובן זוגה (כפרה עליהם – אמרתי כבר?)
חיים נוחים ולא מנקרי עיניים בסך הכל.  הייתי הרבה דברים: עבדתי בבית מלון
ובמשרד רואה חשבון. למדתי עיצוב אתרים וגרפיקה. צילמתי, ועיצבתי ספרי מחזור ומצגות
וגם למדתי קונדיטוריה אפיתי ומכרתי (רעיון רע, לא מכניסים אויבים הביתה).
כל הדרכים הובילו אותי לאפילציה ולא ידעתי שהן מובילות אותי לשם.
החל בשיפוץ החדר, בשינוי הפיזי והמנטלי שעברתי, זה היה שם ולא ראיתי.
וכשהגיעה האפילציה – היא היתה כמו סטירה מצלצלת, בום לפרצוף, זאת אני, וזה ממלא לי
תשעים אחוז מהזמן (הפיזי והמחשבתי). כשנכנס בי ג'וק האפילציה, למדתי וקניתי את הציוד הכי יקר,
בכלל לא עניינה אותי העלות, דהרתי כמו האוריינט אקספרס בלי לחשוב יותר מדי, ככה זה שפוגשים את הגורל.
לא עבר הרבה זמן והחזרתי את ההשקעה, אבל עדיין, אני לא רוצה להשתנות, באמת!
קורסים לאפילציה משווקים תמיד כהכנסה קלה ומאוד מתגמלת, לא כך הדבר, כדי להגיע לזה צריך להשקיע
זמן  ומאמץ ולאהוב את זה ממש, לבנות קליינטורה ולבנות אמון מול לקוחות גם מצריך מאמץ ניכר.
אני מסתכלת בסוף כל חודש בתוכנת הנהלת החשבונות ומרגישה די מרוצה מעצמי ואז אני מנערת את הראש
וחוזרת להיות מיכל הישנה שלא מסנוורת מכסף. אני יכולה לבחור לעבוד שש או שבע שעות רצוף ולהרוויח
קצת יותר ואני גם יכולה להחליט לקחת מספר מצומצם של לקוחות כדי שאוכל לדבר איתכם,
לזכור כל אחד ואחת. ואני אשכרה זוכרת כל שיחה, או שאני יכולה לתת עוד כמה דקות און דה האוס.
אני לעולם לא אתווכח על הזמן לפה ולשם, ואם כן אני אעגל תמיד (לטובה) ולעולם לא אשים טיימר ואחשב על הדקה.
בחיים לא אגבה על מחט ולעיתים אני אפתח מחט נוספת אם אני מגלה שהיא לא מתאימה. אני לא מתקמצנת
על כפפות וחומרים ולא לוקחת כרטיס אשראי מראש כי לפעמים כשאתן משנות זה מתאים גם לי ואני זורמת עם זה.
(ואני יכולה גם לקפוץ לחדר כושר או סתם לשבת על קפה או לחפור לכם כאן בבלוג).
אני רוצה להביט במראה ולאהוב את עצמי.
ואני אוהבת שאתם אוהבים אותי.
וזה הכי הכי מבחינתי